טביעה עצובה

שלושת הבחורים שטבעו בכנרת בחג הפסח הזה הם קורבנות של כולנו, שאולי היו צריכים לתת את חייהם כדי שכולנו נזדעזע קצת, ולמרבה הצער אי אפשר להשמיט את המילה "קצת" מהמשפט האחרון. מבלי להכיר אותם ועם כל הצער שבדבר אולי ננסה להרים את הראש קצת ולהסתכל על התמונה הרחבה יותר. מצד אחד בני משפחת הנעדרים במסע חיפושים יוקד ומחריד אחר יקיריהם בליווי צוותי ההצלה – ובאותו החוף באותו הזמן באותו העם החגיגה נמשכת. מאות צעירים שותים לשוכרה כי את המנגינה הזאת אי אפשר לעצור והרי כולם יודעים שאם עברנו את פרעה נעבור גם את זה. המראות האלה מבטאים לא רק האטימות לכאבו של הזולת שהפכה מנת חלקם של כולנו, אלא גם את רמת הנואשות של הדור הבא שאינו מסוגל להנות בלי לטלטל כוס משקה ביד. ומהי תגובתנו? השוטרים שופכים מאות כוסות עם משקה אלכוהולי. נפלא. יש לכולנו עתיד. יש לאן לגדל את הדור הבא.

אפשר להאשים אינספור גורמים בסיפור הזה, החל מאלוהים האחראי הבלעדי, דרך תנועת ההשכלה שצמחה בשלהי המאה ה-19 באירופה, והטמיעה בנו את החשיבה שהחופש נמצא ב"לעשות מה שבא לי כמה שבא לי איך שבא לי", ולאו דווקא לשאול מאיפה ולמה זה בא לי, ועד האחרונים בשרשרת האשמה – אנחנו, המבוגר האחראי בסיפור. אני ואתה שיודעים שהדור הזה צועד בצעדי ענק אל תהום ריקנות שמאיימת לבלוע אותו לתוכה בלי מלח, ולא ממש עושים כלום בקשר לזה.

אבל השאלה האמיתית, לפני שנקפוץ לפרקטיקה ההיסטרית של "הצילו, מה עושים?" היא: מה הם באמת רוצים? עצם העובדה שדחפנו להם את המונח "חופש" ו"לזרום" ו"תהיה מי שאתה" מגיל אפס כמנטרה, מבלי שאפילו אנחנו נבין למה אנחנו מתכוונים – זה לא אומר שהאמת נמצאת שם. או שזה באמת מה שצריכים. או שזו תכלית החיים.