תעסוקה בתל אביב

בשנים האחרונות שוק העבודה חווה נסיקה משמעותי, במיוחד בתל אביב ולא רק במגזר ההייטק. התהליך שהחל בשנות התשעים הגיע לשיא עם אבטלה נמוכה יחסית, זמן חיפוש עבודה שהתקצר משמעותית ושכר טוב יותר. עם זאת כבר בתחילת השנה דוח של לשכת התעסוקה התחיל להצביע על נורות אזהרה שמתחילות להידלק: בסיכום השנתי של שירות התעסוקה עלה כי ההשתתפות בשוק העבודה נמצאת בשיא ושיעורי האבטלה היו בשפל אך התחזקה המגמה של עלייה במספר דורשי העבודה ומספר המפוטרים וכן גם ירידה במשרות הזמינות. הסיכוי למצוא עבודה עמד על שישים אחוז שהוא אחוז נמוך יותר ממה שהיה בשנה הקודמת. נראה כי הסיבה העיקרית לכך היא ההתמתנות בהיצע המשרות בשנתיים האחרונות – העקומה התיישרה כאשר בפריפריה המצב קשה יותר מה שמחייב אנשים להיות עצמאים ולפתוח עסקים בהיעדר מספיק משרות. ישנם עסקים שפחות רגישים למרכז או פריפריה כמו שמצביעות מודעות של אלקטרה דרושים או של סקארה דרושים.

עוד בעיה שעלתה בדוח היא שמרבית המועסקים בישראל הם בתחום השירות, למעשה ישראל מובילה את מדינות הOCED בנתון זה ומדובר בתחום שמשלם פחות ומצריך פחות הכשרה. בעיה אחרת היא העלייה במספר דורשי העבודה דווקא בקרב אקדמאיים. כמובן שמשבר הקורונה שינה את התמונה ולא לטובה. קודם כל נראה כי משבר הקורונה פגע קשות בלב המרכז – בתל אביב עם מגזרים מרכזיים בעיר שנפגעו: תיירות, הסעדה, אירועים, תרבות ועוד. אך כמו תמיד הפגיעה היחסית מהדהדת אל הפריפריה וסביר להניח ששם הפגיעה תהיה קשה לא פחות גם בלי מקרים קיצוניים כגון אילת. מצד שני ראינו כיצד הדרישה לשליחים מאפשרת למאות צעירים להצליח לסגור את החודש ולהשלים הכנסה בתקופה מורכבת זו. הפגיעה בתל אביב מהווה גם פגיעה גדולה במשרות של צעירים וסטודנטים מה שיכול להביא לפגיעה בכמות האקדמאיים ולשינויים ארוכי טווח בשוק העבודה.

שירות התעסוקה עושה כמיטב יכולתו לנסות להיערך ליציאה מהמשבר ולטפל בהיצע של משרות אך בספק אם יהיה ביכולתו לשנות את המציאות. מדובר בתהליך הדרגתי וארוך טווח לרוב ולתוכניות ממשלתיות יש נטייה להתעכב. לעיכובים במקרה זה כמו גם להעדר השקעת משאבים משמעותית יהיו השלכות שליליות. עוד תנאי להצלחה של תוכנית כזו הוא שיתוף פעולה בין גופים שונים, תנאי בעייתי במציאות של חוסר האמון וההתנגחות הקבועה בין משרדי ממשלה וגופים פוליטיים בישראל.